תוכן

ח) והנה לעיל נתבאר בברכת אבות, כי בתיבות למען שמו באהבה, אז נכנסו נה"י דאימא תוך נוקבא דז"א, ואז אימא עילאה היתה על הבת בלבד, ולא על הבן שהוא ז"א, ולכן נשארה זקופה ולא רבוצה, ולכן יסוד שלה איננו רק עד כנגד הדעת דז"א בלבד, ואינו משתלשל ויורד עד כנגד החזה ולמטה. והנה כאשר אח"כ בחתימת ברכת אבות, חזרו נה"י דאימא להתלבש תוך ז"א, נשארה זקופה כדרכה, ולא רבוצה עליהן, לפי שכבר עתה קבלה נוקבא דז"א מתחילה מאימא, ואיננה צריכה אימא לרבוץ ולהשפיל עצמה עד החזה, כדי להאיר בנקבה העומדת שם כנודע, אך אמנם נשארת זקופה, ועי"כ נמצאו כל חג"ת דז"א באורות מגולים, כי היסוד דאימא איננו רק בדעת דז"א. וכיון שחג"ת דז"א הם אורות מגולים, לכן יעקב ורחל גם הם, מסתלקים ועולים עד שם בחג"ת דז"א, וכפי גודל שיעור מקום אורות המגולים בז"א, כן הוא גודל גובה קומת יעקב ורחל, ולכן עתה הם נגדלים יותר, ועולים עד כנגד חג"ת דז"א. והרי נתבאר ענין טעם חזרת העמידה דש"ץ, וטעם היותה בקול רם.